עשר בבוקר. בפעם השלישית בה עברתי ליד החדר של הבן שלי וראיתי שהוא טרם התלבש, הכל עלה לי. הרגשתי איך הדופק מאיץ והחום מטפס לי בגוף. מה נסגר איתו, כמה פעמים אפשר לבקש? יום הטיסה הביתה ויש עוד המון להספיק עד אז. נדמה שכל הסבלנות שלי בביקור הזה בישראל הגיעה לקצה. התחושה הזו שלא רואים אותי, אפילו מזלזלים בי. איך אני חוזרת להיות עכשיו המבוגרת האחראית? איך אפשר לגרום לילד לשתף פעולה?
וואלה אפילו למדתי היקשרות ותקשורת מקרבת, התאהבתי בהן, הפכתי את זה לקריירה! אני גם מעבירה סדנאות, ליווים אישיים, וקורס הורות בזום. והולך ממש טוב! חוץ מ-כשלא. כי לפעמים אנחנו לא.
היקשרות ותקשורת מקרבת – הסבר, פליז
יש הרבה בלבול בין היקשרות ותקשורת מקרבת. אז קודם כל, קצת סדר. תיאוריית ההיקשרות ושורשיה היא גישה התפתחותית הוליסטית אשר פותחה על ידי ד”ר גורדון ניופלד, פסיכואנליסט קנדי, על בסיס מטא-אנליזה רב תחומית ומחקרי רגשות במדעי המוח. ניופלד זיהה שישה שלבי התפתחות של המוח בגיל הרך, שישה צרכים רגשיים של הילד, שממשיכים להתקיים בנו במערכות יחסים כמבוגרים. ההיקשרות גם מתארת מהם התנאים בהם המוח מבשיל לקראת בגרות ומה אנחנו יכולים לעשות כהורים כדי לעזור לילד להגיע לשם.
תקשורת מקרבת זו גישה לתקשורת בינאישית, המבוססת על אמפתיה ועל זיהוי רגשות וצרכים. מייסדה הוא ד”ר מארשל רוזנברג ז”ל, והיא עושה נפלאות בכל סוגי מערכות היחסים, בראש ובראשונה, עם עצמנו.
תקשורת מקרבת עוזרת להכניס הרבה חמלה ואמפתיה לעצמנו. כך קל יותר ליישם את העקרונות ההיקשרותיים, שיכולים להיות מאתגרים בעולם המודרני והלא-שבטי שבו אנו חיות.
בקורס הורות בזום שלי: היקשרות ותקשורת מקרבת, לא תמצאי טיפים להצבת גבולות, מתכונים לטנטרום או שיטות שתעבודנה בכל סיטואציה בה נרצה שיתוף פעולה מהילד (רגע, זה לא תמיד?), הסיבה לכך היא שהורות היא לא אוסף של כלים. היא הרבה יותר מסך הכישורים ודרכי הפעולה שמצאנו למילוי צרכים בסיטואציה ספציפית.
הורות היא מערכת יחסים, מסע מתמשך של יצירת היקשרות עם הילד שלנו, מערכת יחסים המאופיינת בחום, בקרבה, באהבה בלתי-תלויה. דרך ההיקשרות אנחנו מעבירות לילד הכל: ערכים, גבולות, משמעת, צרכים, אמונות, מוסר וכו’.
לקראת סוף הגיל הרך קורה תהליך מדהים שבו, אם הכל נופל במקום, הילד מוסר לנו את הלב שלו, וזה מה שמאפשר לנו להורות אותו בתוך סערות החיים. הסמכות ההורית ניתנת לנו באופן טבעי כי הילד סומך עלינו ויודע שאנחנו מסוגלות להורות אותו גם ברגעים הכי קשים – שלו, וגם שלנו.
חייו של ילד רצופים בתסכול – במציאות שהוא לא יכול לשנות – ולכן, היא תצטרך לשנות אותו. במו עיני ראיתי את זה קורה אצלנו: בכל מעבר דירה, גן או בית ספר. בשלושה רילוקיישנים, קוביד באיטליה, ולקינוח – גירושין. זה ניכר גם אצל המשפחות בקורס הורות בזום בגישת היקשרות ותקשורת מקרבת: כל דבר שהילד שלנו עובר יכול להפוך ממצב של קושי או מצוקה, לחוסן נפשי ולמקור לביטחון: אח חדש בבית, פרידה בהרדמה, טנטרומים, הסתגלות לגן או לכיתה א’, מעבר דירה, חרם, גירושים, וגם מלחמה או אסון טבע.
אנחנו חיים בתרבות שמקדשת משמעת, הישגים, תוצאות. שרגשות נתפסים בה כחולשה, כגורם שאשכרה מפריע לנו להתקדם בחיים. זה גם קשה לנו לראות את הילד שלנו בוכה, נטייתנו הטבעית היא לקחת ממנו את הכאב. התוצאה? פחות מקום לאכזבה, לעצב, לבכי. כשהילד צובר תסכול בלי שיהיה לו מספיק מקום לפרוק בו, המוח עובר למצב הישרדות של תוקפנות. הילד צועק, מקלל, בועט, עובר גבולות, ואנחנו? מגיבות באגרסיה כי די, היינו רכות, ומכילות, ואיך הוא ילמד, וגם אנחנו אנושיות. אז יותר איומים ויותר צעקות, והנה אנחנו במבוי סתום שאין בו הובלה ואין סמכות. הילד בבהלה כי אין מבוגר אחראי כאן, מה שיוצר אצלו עוד אגרסיה, וחוזר חלילה.
זה מובן לגמרי. לפעמים הכאב או התסכול שלנו כה גדולים, שגם הידע והמשאבים שלנו פשוט לא זמינים. וזה בסדר. אבל אם זה משהו קבוע שחוזר על עצמו, יש מה לעשות. זה עלינו, לשבור את המעגל הזה.
טעימה ממה שנלמד בקורס הורות בזום בגישת היקשרות ותקשורת מקרבת
מה הילד מבקש מאתנו באמת בזמן שהוא מתפרץ בתוקפנות? מה הוא צריך מתחת לפני השטח? ואיך נוכל להיות שם בשבילו, בלי לאבד את הצרכים שלנו בדרך?
הנה 4 עקרונות, שנלמד עליהם לעומק בקורס הורות בזום, שכדאי ליישם בזמן התפרצות תוקפנות ואגרסיה של הילד, בגישה היקשרותית מקרבת:
- ציפיות – הפספוס הכי גדול שלנו בציפיות מילדים בגיל הרך: זה עדיין לא בשל. אין יכולת להרגיש יותר מרגש אחד ברגע נתון, זה או כעס על אמא כי אי אפשר עוד עוגיה, או אהבה כלפיה ולכן אני לא אנסה להרביץ לה. כשכעס מפעיל את המוח ההישרדותי, המוח החושב מנוטרל! אז אפשר לחסוך את הנאומים, אנחנו מדברות אל עצמנו כרגע.
בתכל’ס: לזכור שזה לא שהילד לא שם עלינו או לא יודע מה הגבול, הוא פשוט מוצף. הוא צריך אותנו כאדמה בטוחה עם סבלנות לתהליכי הבשלה שלוקחים זמן. - לא להיבהל מזה – להעביר את המסר שאת לא פוחדת מהאגרסיה שלו, שהקשר יכול לשרוד את הסיטואציה. נמצא כי ברוב המקרים הילד מרגיש כשהורה \ מורה לא יכולים יותר להתמודד עם האגרסיות שלו. הוא צריך לפגוש בנו את הביטחון והידיעה שאנחנו יכולים לשרוד ביחד גם את הרגעים הכי קשים שיש.
בתכל’ס: להגיד לו בזמן אגרסיה שאנחנו פה איתו, שנעזור לו לפרוק את התסכול בצורה אחרת. שעברנו דברים קשים ונעבור גם את זה. - להיות אספניות הדמעות של הילד שלנו – ליכולת של הילד לשהות בעצב יש תפקיד קריטי להמשך. ישנו אזור מיוחד במיגדלה (האחראית על הרגשות במוח), שנכנס לפעולה ברגע שהילד פוגש במציאות בלתי רצויה. אם רק ניתן לו לשהות שם כמה דקות, בלי הסחות דעת, בלי לנסות לייפות או לתקן, אז המיגדלה תשלח פקודה לבלוטות הדמעות, דמעות יופיעו בעיניים והמוח ירשום לעצמו הצלחה. הוא יסמן לעצמו שהילד הצליח להתגבר, שהוא לא היה חייב את מה שהוא חשב שהוא חייב. ככה נוצרים הסתגלות וחוסן.
בתכל’ס: החל מגיל שנתיים, פעמיים-שלוש בשבוע לפחות, נרצה לעזור לילד לעבור מתסכול וכעס לדמעות של עצב. איך? באמצעות אמפתיה: נוכחות, מבט, חיבוק, כל מה שיעזור לו לדעת שהוא לא לבד בזה, את כאן איתו.
- חיבור לפני חינוך, תמיד – אין לנו אפשרות להשפיע לאורך זמן על מי שלא מחובר אלינו, לא בלי מחירים כמו רצייה או פחד. שיח על גבולות והתנהגות רצויה יגיע אחר כך, בזמן רגיעה וחיבור.
בתכל’ס: לא לקחת אישית. לא משנה מה הילד אומר לך, מה שאת שומעת כרגע זה תסכול מדבר.
אל תנסי לחנך עכשיו, חפשי את היציאה הכי מהירה מהסיטואציה במינימום נזק להיקשרות, לחיבור.
לסיכום | אגרסיה בגישת היקשרות ותקשורת מקרבת
הילד לא מתנהג ככה מתוך מטרה לשנות את המציאות או להשיג משהו, אלא הפוך: דווקא כי הוא לא מצליח לשנות את המציאות, ולא מצליח להשיג משהו. הוא לא בוחר בזה, הוא לא רוצה את זה.
בסיטואציית אגרסיה של הילד המטרה היא איננה לעצור את התוקפנות, אלא לעצור את התוקפנות – מלהרוס את מערכת היחסים.
היריעה קצרה ולכן אם התחברת, אני מחכה לך בקורס הורות בזום בגישה היקשרות ותקשורת מקרבת שמתחיל מיד אחרי סוכות.
כל הפרטים וההרשמה לקורס הורות בזום, כאן: https://bit.ly/3A9Bqow
דניאל | הורות בחיבור
מוזמנת לעקוב בפייסבוק ובאינסטגרם
ולקרוא עוד על הגישה בראיון אצלנו באתר עם דניאל מנו
קרדיט צילום: דניאל מנו
