סיפורי לידה

דמייני, תנשמי, שחררי, ואל תדחפי, לידת הבית הראשונה שלי

סיפור הלידה של איתן מתחיל בשנת 2000. לפני 18 שנים ההורים שלי ואני הובהלנו אל בית החולים זיו אשר בצפת על מנת לבצע ניתוח להסרת ציפורן חודרנית בשתי הבהונות שלי. 

הרופא הכירורג היה צריך לתת לי לי חמש זריקות הרדמה לכל בוהן על מנת לבצע את הניתוח.

הזעקות שעלו מגרוני בעת שהחדיר את המחט זכורות היטב לכל הנוכחים בחדר.

בעיקר לרופא עצמו שנאלץ להפרד מכמות מאוד מכובדת של שיערות מהאמה שלו. הייתי אז בכיתה ט׳, ואני לא אשכח את מה שהרופא הסובלן אמר לי כבר אז: ״אם ככה את מגיבה לזריקת הרדמה קטנה לפני ניתוח קטן, איך תביאי ילדים לעולם!?!״.

עברו להן 18 שנים. 

בשעה שאין טובה יותר ממנה, כשהיקום החליט שהוא איננו יכול להתקיים יותר בלי קיומו של איתן בתוכו, ביום שלישי, 14 באוגוסט, 2018, בשעה 10:36 בלילה, זמן פלורידה, בשבוע 39.5, נולד איתן גריפין טפליצקי. 

איתן נולד בבית שלנו בעיר וולינגטון אשר בפלורידה, בלידה טבעית על מזרן יוגה. ככה רצה אלוהים. 

באירוע הזה נכח צוות שאותו לא הייתי מחליפה בעד שום הון שבעולם, שליווה אותי בכל גל ובכל נשימה. הדולה שלי, ג׳ינה, הייתה בתוך הראש שלי ונתנה הנחיות שהיו מדויקות לי. 

בנוסף היו לי שתי מיילדות אחיות מוסמכות, האחת- פדואה חלבי, פלשתינאית אמריקאית אישה היפית, סופר מקצוענית, אמא לששה ילדים שנולדו כולם בבית, שהביאה איתה בינת אמהות וארבעה עשורים של ידע בתחום לידות בית טבעיות, ולורן, מיילדת צעירה יותר, העוזרת של פדואה שהביאה איתה רוך, מקצועיות וחדשנות. ביחד הצוות תפקד בהרמוניה מושלמת.

המפיק הראשי של האירוע הזה היה בעלי המדהים סטן, שהפך את הבית למעורת לידה, שהדהימה את כל הצוות בבואן. 

נדמה היה לי שסטן התכונן לרגע הזה כל חייו. 

הוא ניפח ומילא את הבריכה עם כמות מים וטמפרטורה מושלמת, הוא דאג להשאיר את המים בטמפ המושלמת לאורך כל הלידה (זה נורא מתיש!), הוא דאג לכל הצוות לת״ש גבוה (נשנושים, מיזוג אוויר, נוחות מרבית) הוא דאג לצרכים של הכלב שלנו לאורך כל הלידה והכח מבלי שאני אבחין ואחסר בו. הוא הוריד את המוסיקה המושלמת שרציתי ודאג שהכל יהיה בווליום הנכון ושלא יעצור לרגע. 

הוא דאג לכל פרט הכי קטן, וביום שכזה- אין פרטים קטנים בכלל! 

הוא הכין את כל הציוד הנדרש מראש- מגבות, מיטה מתנפחת, בריכה, צינורות, אוכל, רצועות TRX שביקשתי לתלות על הדלת צמוד לבריכה כל שאוכל להעזר בהן ולרדת לסקוואט כדי שאף אחד לא יצטרך להחזיק אותי. ואכן, באו לשימושי. 

בלי סטן, לא הייתי עושה את זה. 

יום הלידה. 

ביום שלישי ה 14 לאוגוסט בשעה 8:30 בבוקר, אחרי שנת לילה מושלמת, התעוררתי לצירים בהפרש של 7 דקות, שלאחר ארבע שעות לערך הפכו לתדירות של כל 4 דקות. זה הזמן שבו קראתי לצוות שלי להגיע אליי הביתה. כולן הגיע תוך פחות משעה. 

ה due date שלי היה 17.08, אני תכננתי ללדת ב 15.08 ואיתן תכנן לצאת ב 14.08. כבר בציר הראשון בבוקר, ידעתי שזהו, היום זה קורה.

את הארבע שעות הראשונות העברתי מחוץ לבריכה, כאב לי מאוד, הרבה מעבר למה שציפיתי, והיה לי קשה מאוד להכנס להיפנוזה בזמן כל ציר. חם לי וקר לי ואני מרגישה את הכאב בעצם הזנב. לא דממתי, והמים לא ירדו לי.

כשהבריכה הייתה מוכנה הדולה שלי הציעה שאכנס לתוכה והסכמתי. לכשנכנסתי לבריכה מידת הכאב פחתה כל כך שההכרה שבה אליי, יכולתי לחשוב בהגיון, ויכולתי להחזיר את עצמי לחשיבה מדויקת וצלולה ולהמשיך את הלידה כפי שתכננתי (ותכננתי מאוד מאוד בדיוק, חודשים מראש). והנה העניין עם הבריכה, אמת שהכאב נמוך באופן משמעותי מה שעשוי לתת תחושה שלידה יכולה להיות קלה, ללא כאב ואפילו אורגזמית. בום!! כל מה שתכננתי עומד להתגשם. (כן, תכננתי לחוות אורגזמה בלידה). 

העניין הוא שעכשיו אני מבינה שזה יכול גם אולי (רק אולי) לעכב אותה. כי כל כל נוח ונעים לך במצב הזה שזה עלול לעכב את ההתפתחות של הלידה- כי בראש שלך את חושבת ״וואי טוב לי ככה, לא רוצה שישתנה, לא רוצה שיכאב יותר מזה״ ואת נותנת פקודות לתת מודע שלך לשמר את המצב הקיים. האם אני מעדיפה יותר כאב ופחות זמן לידה? לא יודעת. אני רק יודעת, שאיך שזה היה, ככה זה אמור היה להיות, לא הייתי משנה דבר. 

לאחר כשעתיים בבריכה הרגשתי שאני מתבשלת. הדולה שמה עליי מגבת קרה על הגב ושפכה מכוס מים ממש ממש קרים על הראש שלי (מה שביום רגיל יכול היה לעצבן אותי ובלידה זה הדבר שהכי רציתי בעולם). 

בתוך הבריכה, היו רגעים שנמנמתי מרוב שהרגשתי הקלה. הדולה תמיד תאפשר לך לנמנם כי היא רואה בזה איסוף כוחות להמשך, אבל אותי זה רק התיש, הרגשתי שאני נהיית ישנונית בגלל החום של המים, ואז ביקשתי לצאת מהבריכה, רציתי שהלידה תתקדם. רציתי לראות את התינוק שלי. 

ליד הבריכה בעלי הכין מיטה זוגית מתנפחת (לא מזרון ים, מיטה אמיתית ואיכותית) למקרה שלא ארצה ללדת בבריכה. שכבתי על הצד במיטה במשך כשעתיים עד שכאב הצירים הכניע אותי וחזרתי לבריכה. 

בשעה 6 בערב הרשתי למיילדת לבדוק את הפתיחה שלי- פתיחה 8. מדהים איך מידע כזה מעורר, מוטיבציה מזנקת לשמיים, התחושה שזה קרוב ותכף אני מחבקת את הקסם שלי. 

אני מחזיקה את רצועות ה TRX, עושה סקוואטים בתוך הבריכה. לאחר הבדיקה הווגינאלית, המיילדת אמרה שעליי לפתוח מכרע לצד ימין ולהשען הלוך וחזור אל תוך המכרע, היא הרגישה שהראש של הילד נמצע בזווית, מוטה לצד ימין, ושעליי לעזור לו לשנות מנח בתוך האגן. וכך ניסיתי לעשות. 

בשעה 9 הרגשתי שאני לא מתקדמת. שהתינוק מחכה שהיום יעבור כאילו מחכה להיוולד ב 15 לחודש כמו שאני בעצמי תכננתי. אני מכניסה מבטים אל השעון שעל המיקרוגל, ואני חושבת לעצמי- אין סיכוי, אתה תיוולד היום. עד השעה 10 אתה יוצא לאוויר העולם. 

האווירה בבית הייתה כבר שונה. הרגשתי שהצוות מתעייף מעט, האנרגיה רגועה, והייתה מעיין תחושה שזה הולך להיות ארוך יותר משתכננתי (זה כבר היה ארוך יותר משתכננתי, אצלי בתוכנית זה היה אמור לקחת שעתיים). 

אני יושבת בבריכה בשלב הזה עם בעלי, והצירים החלו לשנות את אופיים, הרגשתי שאני חייבת הפעלת לחץ על עצם הזנב, בעלי סטן היה אחראי על החלק הזה. זה מאוד מאתגר ולא נוח להפעיל לחץ על האיזור הזה כשאני כורעת על ברכיי בתוך הבריכה ובעלי מאחורי, מחוץ לבריכה. התנועה הזאת של לחיצת שני צידי האגן זה אל זה תורגלה על ידיו טרם הלידה אך לא מספיק פעמים. בסופו של דבר הוא נכנס איתי לבריכה ומשם היה לו נוח יותר ללחוץ. 

בזמן שבעלי היה איתי בתוך המים הרגשתי אושר, נחמה, תחושה של ביחד, תחושה של מאמץ משותף להביא את התינוק אל העולם. 

לקראת השעה 10 בלילה, התחיל להיווצר בתוכי דחף. אני מסתכלת על השעון, ומקבלת החלטה. המוח שלי עובר לתדר אחר, האינטואיציה שלי אומרת לי ״צאי מהבריכה״. כולם כבר מנומנמים בבית, גם בעלי יושב בבריכה מנומנם בין לחציצה ללחיצה. לפתע הרגשתי גל עוצמתי מגיע כאילו אני שוחה בתוך ים וגל בגובה 30 מטר מתקרב אליי במהירות שלא מאפשרת לי להשתלט עליו, ואני נכנעת. ירדו לי המים. דם התפזר ברחבי הבריכה וידעתי שזה עומד לקרות. הרגשתי את הדחף לדחוף. הצהרתי בקול רם ״אני צריכה לדחוף״. הצוות התעורר. 

ואז כמו חיה שעולה מהלהבות נעמדתי בבריכה על הרגליים, הרמתי רגל מעל משענת הבריכה בכוונה לצאת החוצה. אני בחוץ. הדולה ממהרת לתפוס אותי מלפנים כאילו היא ידעה שאין סיכוי שאצליח ללכת רחוק. ״תשעני עליי״ היא אמרה לי, נשענתי, אך היא לא הצליחה לתפוס אותי, וכך יצא שראיתי על ברכי וירדתי לעמידת שש. 

ביציאה מהבריכה בעלי הניח מזרן יוגה כדי שלא אחליק. מיד הניחו רפידות ספיגה בין רגליי, והתחלתי לדחוף. אני מרגישה את הראש מגיע. אין דרך חזרה, אני רוצה לראות את הילד שלי. אין כאב. יש חום, יש תחושה נעימה של צריבה, שריפה, קריעה, אבל לא כאב. ״פרי האהבה״ נפלט לי מהפה בזמן שהראש של איתן פוער את מפתחי. הראש בחוץ, בעלי מאחורי צופה ברגע היציאה שלו לעולם, מחכה לתפוס אותו. אני חשה בהתרחשויות בין רגלי, ואני מבינה שעליי לעצור למרות הדחף לדחוף.

אני מרגישה שמשהו מתרחש אבל אף אחד לא מדבר איתי. אני שומעת את המיילדת הצעירה- לורן אומרת לותיקה- פדואה ״שימי כפפות אני צריכה את עזרתך״ פדואה עושה משהו, אני לא שואלת, רק ממתינה בסבלנות. (הסבר בהמשך) זה לוקח כמה דקות, ואז אני שואלת- האם אני יכולה לדחוף? אני כל כל מוכנה. אני כל כך שלימה, אני כל כל כמהה. אני שומעת את הבכי שלו, והוא עדיין בתוכי. אני יכולה להרגיש את החום שלו, את גופו הקטנטן חצי בתוכי חצי בחוץ. כשאני מקבלת את האוקיי, לחיצה אחת נוספת- והוא בחוץ. הללוייה. הוא כאן. הוא איתנו. שלם ובריא. חזק ואיתן. 

הוא בכה רק טיפונת, ונרגע כבר בעת שאבא שלו אחז בו. אני מחזיקה את איתן, והוא עטוף כולו בציפוי לבן ודביק. זהו רגע קוסמי. אני בוכה, ומחבקת, ובוכה ומנשקת, כאילו כל חיי חיכיתי לרגע הזה ואפילו לא ידעתי. אפילו עכשיו, בעת היותי כותבת זאת, הדמעות לא יכולות להחזיק מעמד מלצאת. 

מהמזרן עברתי למיטה המתנפחת. שם המיילדות החלו בסדר פעולות שתומכות בי ובמדדים הקשורים לתינוק. משקל, לחץ דם, סוג הדם של איתן, בדיקה וגינאלית מראה שיש לי שלושה קרעים בשפה החיצונית של הנרתיק, אל לא בפריניאום. הסבירו לי מדוע זה קרה, אבל המוח שלי ממש לא הקשיב באותו הרגע. הייתי בהיי. לא כאב לי כלום. הייתי ממש ממש מסוממת מאהבה. 

לא מיותר לציין שהצוות שלי לא עזב אותי עד שלא אכלתי (הן הכינו לי אוכל), והן ניקו לי את כל הבית. ממש ככה. 

כשהתעוררתי ביום למחרת- הבית היה מצוחצח, כלים שטופים, כביסה נקייה ומקופלת, הכל פיקס. מלבד כמה כתמים של דם של הרצפה למזכרת- הכל הבריק. 

ביום למחרת, בעלי סיפר לי מה קרה שם למטה בין הרגליים שלי. כשהראש של איתן יצא, יד ימין שלו הייתה צמודה לראש. תדמיינו יד מונחת על אוזן ימין. ככה דחפתי את הראש החוצה. המיילדות ניסו לשחרר לו את היד לפנים, אך המרפק שלו נתקע בפנים בזווית הצידה, זה מה שגרם לקרעים בשפה החיצונית.

היד והמרפק שלו בסדר גמור, הכל תקין. 

איתן נולד במשקל 6.8 פאונד.

ילד שרירי וחטוב 🙂

מה עשיתי טרם יום הלידה. 

כהכנה ללידה. בעלי ואני עברנו קורס של hypnobirthing במשך חודשיים וחצי טרם הלידה בהנחיית הדולה שלי, תרגלתי מדיטציה בכל יום במשך לפחות חצי שעה. 

במשך כל ההריון התאמנתי בהרמת משקולות בחדר כושר, למעשה יום לפני הלידה היה האימון האחרון שלי ובו עדיין עשיתי סקווטים עם 40 קילו. אין לי ספק שזה הפך את חוויית הלידה שלי לקלה יותר, השרירים שלי יכלו לעמוד בשהייה ממושכת במנחים קשים (כמו המכרעים), וכמובן שכל ההריון שלי עבר בקלות יתרה, הרגשתי חזקה, אנרגטית, לא היו לי שום כאבים בשום מקום עד יום הלידה, שמרתי על מסת השריר שלי ועל גב חזק שעכשיו משרת אותי נאמנה בהנקה. 

אחד הדברים הכי טובים שעשיתי למען עצמי וכמובן שאני מאמינה שגם בעבור התינוק שלי הוא שאכלתי תזונה *קיטוגנית* כל ההריון (התחלתי חצי שנה לפני), זה עזר לי בשמירה על משקל תקין במשך כל ההריון עליתי בסך הכל 4 ק״ג (מה שאומר שירדתי במשקל). לא היו לי בחילות בכלל כל ההריון, לא ידעתי מה זה צרבת, לא התנפחו לי איברים, ישנתי ממש טוב כל ההריון, הרגשתי כל הזמן אנרגטית וחיונית ולא עברתי רכבת הרים של מצבי רוח. אהה, וגם היה לי מלא חשק מיני, עד פחות משבוע לפני הלידה 🙂

לאחר שאיתן יצא החוצה הבטן שלי השתטחה ולא היה זכר לכך שהייתי בהריון- המיילדות שלי היו ממש בהלם מהמראה. לא הייתה לי הפרדה בין שרירי הבטן. 

היה כיף לשמוע- עם כל הניסיון שלהן- הן אמרו שהצבתי סטנדרט ממש גבוה.

ההתנהלות התזונתית והתנועתית שלי במהלך ההריון אפשרה לי לחזור לחדר כושר כבר שלושה ימים אחרי הלידה, אני מתפקדת בבית והרצון שלי לחזור לשגרה ולעשייה היה ממש מיידי, המוטיבציה והאנרגיה שלי הן בלתי רגילות, אני מרגישה בהרמוניה ובאיזון הורמונאלי, גם עכשיו, שבועיים אחרי, אני שמחה ומאושרת ואין לי משברים רגשיים, אני מוקירה תודה על המסע היוצא דופן שבחרתי ל לעבור ועל כל שסמכתי על עצמי לאורך כל הדרך שאני עושה את הדבר הנכון ביותר עבורי וכמובן בשביל התינוק שלי. זניחה  ובכל זאת לא זניחה בכלל העובדה שהגוף שלי נראה טוב יותר מאיך שנראיתי לפני ההריון והכי חשוב תהליך ההחלמה שלי היה מהיר, אפקטיבי וכמעט פלאי.  

יש לי ילד בריא, רגוע, שליו, ישן מצוין, לא בוכה שלא לצורך, יש לי חלב בשפע, ויש לי הרמוניה בבית. וגם חשק מיני 🙂 בעסה שצריך קצת לחכות בגלל התפרים. 

נשמע כמו חלום… אכן כך. 

אם לומר את האמת, כתבתי למעלה ״סיפור הלידה של איתן״ אבל באמת, זה סיפור הלידה שלי.

מוזמנות לעמוד הפייסבוק ולעמוד האינסטגרם.

כל אחת והסיפור שלה​

שתפי את הקהילה בסיפור הלידה הייחודי שלך: בהכנות, בתהליך, ביום הלידה עצמו, במה שהלך כמתוכנן ובמה שהגיע במפתיע, במה שהיה טוב וגם במה שפחות...
שתפי בפייסבוק
שתפי בטוויטר
שתפי בפינטרסט
העבירי בווטסאפ
העבירי במייל
תהיי חברה? הרשמי לעדכונים:

אנחנו לא אוהבות ספאם. לא מעבירות את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

הלידה הטובה שלי

אחרי שילדתי את הבכורה שלי בלידה טבעית עם דולה מדהימה, היה לי ברור שגם את

רוצה להשאיר תגובה?

תהיי חברה,
הרשמי לניוזלטר

הצטרפי לרשימת התפוצה שלנו לקבל עדכונים על כתבות, הטבות והנחות.