קיסרי חירום

גיליתי שאני בהריון ביום הראשון של ההתמחות שלי בעריכת דין, זה היה הלם.

ארבעה חודשים שהקאתי ולא יכולתי להריח כלום, או לאכול אוכל שהייתי מאוד אוהבת.

כשהתחלתי את חודש חמישי פתאום התחלתי לאהוב את ההריון, את השינוי הגופני שנעשה.

בתאריך ה1.1.19 הגעתי למיון עם בעלי לאחר שהפקק הרירי השתחרר והיה קצת דימום וכאבים שהחלו להרגיש כמו צירים, הרופא בדק אותי וראה שאכן יש צירים אבל אין פתיחה לכן השתחררתי הביתה.

זה היה יום שישי, לאחר כמה שעות חזרתי למיון שוב שאני מתפתלת מכאבים ברמה שאני לא יכולה ללכת הבנתי שהצירים יתחזקו, הרופא בדק בשנית ואמר כי אכן יש צירים אבל אין התקדמות בפתיחה ולכן הוא המליץ לי שהוא ייעשה סטריפינג, התפתלתי מכאבים והוא אמר לי לחזור הביתה כי אין סיבה שאשב פה במיון.

אני ובעלי חזרנו הביתה המשכתי את הכאבים בכיתי מרוב שכאב לי, לאחר מכן אכלנו ארוחת שישי שלא הצלחתי לאכול אפילו ובשעה 22:00 נכנסנו למיטה.

בשעה 23:30 אני מתעוררת מכאבים פתאום שומעת פקיעת מים וכל המיטה מים, מבינה שהמים הם מים שחורים וירוקים ולכן זה לא טוב (מים מקולוניאליים).

בעלי ואני בדרך למיון, עכשיו אני מבינה שהמרחק ביני לבין התינוקת הקטנה שלי בבטן הוא ממש קטן ותכף אראה אותה, כנראה ששמחתי מהר מידי.

עלינו למיון וארגנו אותי ללידה, אני לא יכולתי לשאת את הכאבים של הצירים וביקשתי אפידורל. המיילדת בדקה פתיחה והייתה התקדמות קטנה.

העלו אותי לחדר לידה. נתנו לי זירוז ואפידורל, הרגשתי שהלידה התחילה לא כמו שרציתי, הרגשתי שאני לא בשליטה שאני מרותקת למיטה ולכל המכשירים ואין לי הרגשה של חופשיות.

לאחר כמה שעות באה המיילדת ובדקה פתיחה הפתיחה התקדמה ממש ממש לאט, נתנו לי עוד זירוז ועוד אפידורל.

הייתי כמו משותקת ופשוט באותם הרגעים כעסתי על עצמי שלקחתי את כל הדברים האלה שחשבתי שאמנע מהם.

זה היה יום שבת השעה 18:00 בערב פתיחה מלאה ואני לוחצת מנסה ללחוץ בכל התנוחות ולא מרגישה כלום בגוף שלי, לוחצת לוחצת עושה את הכל.

בגלל שעברו 18 וחצי שעות של ירידת מים מלוכלכים התחילו לדבר איתי על וואקום, סירבתי לעשות משהו שהוא לא טבעי והתעקשתי ללחוץ והתעקשתי להוציא את בתי בצורה טבעית.

אך יש רצוי ויש מצוי ולפעמים אנחנו מתכננים, מתכננים ובסוף יוצא הפוך. ד”ר נכנס ואומר שהוא מכניס אותי לניתוח והתחננתי שאני לא רוצה, בכיתי לא רציתי. ואז הוא אמר לי שהוא ינסה בתוך החדר ניתוח תחילה ואקום.

זה היה כמו סיוט, הרגשתי שכל חווית הלידה הלכה ולא נותר ממנה דבר. היינו בדרכנו לחדר ניתוח. בעלי מתוח ואני כבר רוצה שזה ייגמר.

התחילו ואקום שלא צלח, לאחר מכן חתכו אותי, וצעקתי שאני מרגישה את זה ככל הנראה האפידורל השפיע על צד אחד.

הרדימו אותי בהרדמה מלאה, הוציאו את בתי שהיא במצוקה ונכנסה לניטור והשגחה, אני בינתיים מתעוררת בחדר התאוששות בלי בטן ובלי הילדה שלי שחשבתי שאניק אותה ישר שאצמיד אותה אלי, שארגיש אותה שתדע שאני פה.

בעלי נכנס אלי הראה לי תמונה שלה ופשוט לא הפסקתי לבכות.

החלטתי שאני צריכה להתאפס על עצמי ואמשיך בדיוק כמו שרציתי, מחלקת אפס הפרדה לנסות להניק להיות שם בשבילה.

לאחר מכן הגעתי למחלקת אפס הפרדה בלעדיה, ביקשתי לרדת לתינוקייה עכשיו לראות אותה. האחות אמרה לי שאני לא אוכל ארבע שעות לקום. לא נרדמתי, לא עצמתי עין, ספרתי כל שנייה שארבע שעות האלה יגמרו איך שהן נגמרו, קמתי והבנתי שאני כבר לא גל החזקה שיכולה לקום ולעשות מלא דברים.

בעלי לקח אותי בכיסא כי לא יכולתי ללכת בגלל הניתוח ובגלל שגם הייתי תפורה למטה ולמעלה.

הגענו לתינוקייה, ראיתי את התינוקת שלי בתוך אינקובטור צמודה לניטור.

האחיות אמרו שמחר היא תוכל להשתחרר ואוכל לקחת אותה איתי לאפס הפרדה.

חזרתי יום למחרת, הוציאו אותה ונתנו לי אותה ביידים, מודה שבכיתי, בכיתי כל כך. נישקתי אותה והסנפתי את הריח שלה.

לאחר מכן החלום שלי-ההנקה, הלך ונעלם לי לאט לאט ניסיתי בכל כוחי להניק אבל הכאבים של התפרים וכל העול הנפשי הזה גרמו לי להבין שעדיף שתהיה לנועה אמא מאושרת מאשר שתהיה לה אמא עצובה ומוטרדת מזה שהיא לא מצליחה להניק.

ניסיתי בכל כוחי להניק בחודש הראשון, לאחר מכן בגיל חודשיים נועה התחילה לקחת תמ״ל.

היום נועה היא ילדה של אהבה, חייכנית וילדה מהממת.

כל התהליך היה שווה את זה, לא היה פשוט וקל והשיקום היה ארוך מאוד.

אבל אני שמחה ומאושרת כי יש לי ילדה מהממת.