הסיפור שלי מתחיל ביום שלפני הלידה, הייתי יום לפני שבוע 40 ממש יום לפני התאריך לידה המשוער, אני רגילה שיש לי פתיחה גם בלי צירים (כמו בפעמים הקודמות) אז הלכתי למרכז בריאות האישה להיבדק.
במוניטור ראו שאין צירים וגם באולטרסאונד היה תקין ב”ה, נכנסתי בסוף עם כל הבדיקות לרופא שאמר הכל תקין לפי המחשב.
הר. נשים שינתה את גיל ההיריון ויש לך עוד שבועיים, הסברתי לו שכל פעם משנים לי ובסוף יולדת בזמן.
שחרר הביתה בלי לבדוק פתיחה, יצאתי משם והתפנקתי לי עם ארוחה בשרית מהמסעדה ליד, (שבדיעבד עשתה לי טוב כי בבוקר באמת כבר ילדתי).
מתקשרת לאמא לעדכן שיש עוד זמן והיא בנתיים בהליכה עם חברה מבחינתה סבבה לגמרי.
חוזרת הביתה מרגישה כבדה, הבת הגדולה אומרת לי: “אמא איפה התינוק חשבתי שילדת” (חחחח תמימות של ילדים).
הולכת לישון ואומרת לבעלי: “קשה לי כבר אני רק רוצה ללדת”, פתאום באחת בלילה ירידת מים במיטה, בהתחלה חשבתי שזה שתן ובסוף הבנתי מרוב הכמות ושזה לא פוסק שזה ירידת מים,.
מתקשרת לחברה שסיכמתי איתה שתבוא ללידה (כזאת צדיקה בכל מצב גם בלילה וגם שבת אמרה שתבוא ואכן הגיעה).
אמא שלי לא ענתה, שמה את הפלא על נא לא להפריע.
חמותי לא ענתה כולם ישנים, רציתי שבעלי יבוא. אין מי שישמור על הילדים והוא מרגיע אותי שוודאי יספיק להגיע ללידה ואני אומרת לו:: “אברהם אני יולדת אני הולכת ללדת”, קיצר בסוף התברר שהיה לי כיף רק אני והחברה דיברנו בענייני נשים והיה מתאים דווקא שהוא לא היה.
נכנסים לשערי צדק מחלקת יולדות קומה 9, כל הרצפה עם חיצים ותמונות של תינוק ואני מתחילה להתרגש, האחות בודקת אכן ירידת מים, פתיחה 2 נשארים שם.
הצירים עדינים, ב”ה מרגישה שאפשר להסתדר, כל כמה זמן בודקים פתיחה שמתקדמת יפה, רציתי לידת מים אך אין מספיק תנועות ואיפה האטה בדופק.
ממשיכים מוניטור, לקראת 5 בבוקר מתחיל כבר לכאוב חזק, ואני רוצה להתקלח, מורידה את המוניטור עושה תנועות סיבוב עם האגן, האחיות מובילות אותי לחדר לידה, אני בקושי יכולה ללכת.
נכנסים. מקבלת אותי מילדת מקסימה בשם שולמית ואני אומרת לה: “תני לי להתקלח מה איכפת לך שתי דקות”, נכנסתי למקלחת ויש ציר כל שניה, אני עומדת על קצות האצבעות מרוב כאב דופקת על הדלת שהיא תבוא, מרוב כאב לא יכולה לדבר.
נשכבת על המיטה, היא בודקת פתיחה, 9! ואני אומרת לה: “אפידורלללל!!!” והיא: “את בטוחה שתוכלי לא לזוז בזמן הזריקה? וצריך לתת לך עירוי נוזלים מוניטור”… אני בשלי “א-פי- דורל!!!!” והיא מתחילה להכין אותי, קוראת למרדים שעסוק עם יולדת אחרת, חוזרת ואומרת שהוא עסוק, ומציעה לבדוק פתיחה.
“את פתיחה מלאה” ואני מבינה שאני אלד פעם ראשונה בלי אפידורל (חשבתי שיהיה נחמד לחוות מה זה ללדת בלי אפידורל ואיך זה מרגיש) היא אומרת לא ללחוץ ואני מרגישה שהראש יורד לתוך תעלת הלידה, אני לוחצת פשוט כמו אינסטינקט לא נשלט, והיא: “רגע לא שמתי כפפות” קוראת למילדת אחרת שתלביש לה כפפה ,הראש בחוץ היא מסתכלת על השעה אני מרגישה שריפה כשהראש יוצא עוד לחיצה והוא בחוץ.
כל הגוף רועד, היא מרגיעה שככה זה וזה תקין, אני כל הזמן התרכזתי באיזה נקודה בוילון והתפללתי בלב שהשם ימחל לי את כל העוונות ויעזור לי בלידה, ואכן תודה להשם. עבר מהר תוך 20 דקות ילדתי, נכנסתי לשם בעשרה לשש בבוקר וילדתי בשש ועשרה, החברה והמיילדת התפלאו שלא צעקתי מכאבים אבל אני לא יכולתי לצעוק מרוב הכאב הרגשתי כמו מיסטול מסוים.
וגם למה להלחיץ את המיילדות והצוות, לא פייר כלפיהם וגם לא מועיל עבורי, ישתבח הבורא איזה חסד מטורף, תודה לך השם על הלידה וההנקה הטובה יהי רצון לידה קלה לכל היולדות.
אחי מניו יורק שולח לאמא: “סבתוש מזל טוב” והיא בבוקר רואה את ההודעה ולא מבינה מה הוא רוצה היום הולדת שלה היה מזמן פתאום היא רואה תמונה שלי עם התינוק והיא בהלם חחח.
תודה לקב”ה.