ילדתי המקום שלך אחרי שילדת
סיפורי לידה

רציתי לגמור עם זה כבר

משהו מפריע לי לישון, איזה לחץ בבטן שאני לא לגמרי מצליחה להבין, והקולות האלה שאני לא מסוגלת להפריד למילים. אני שוקעת שוב לשינה, ושוב מתעוררת. זה לא השם שלי, היא לא אומרת נכון את השם שלי. 

״הירש״, אני מנסה להגיד בקול, למרות שהעיניים שלי עדיין עצומות. ואולי הן פתוחות ואני פשוט לא רואה?

״הירש. הירש!״

היא שומעת אותי בכלל?

שוב נרדמת, הלחץ הזה בבטן לא עוזב אבל פשוט אין לי כח להתמודד איתו והשינה חזקה ממני. 

הקולות מעירים אותי שוב. אני חושבת שהם מגיעים מאחורי הראש שלי. מה הן אומרות שם? למה אני לא מבינה? אני פותחת עיניים אבל לא מצליחה להשאיר אותן פתוחות ליותר מכמה שניות. 

איזו שפה זאת בכלל? זאת לא עברית וגם לא אנגלית, ומה יהיה עם הלחץ הזה בבטן? זה כואב. די. נו, די. אני לא יכולה יותר, אין לי כח יותר. 

״היורש, כן, היא כאן מחכה עדיין למיטה״

״הירש. לא היורש. הירש!״

העיניים פתוחות אבל אני רואה רק מסך אפור מולי והאורות חזקים מאוד. אני לא מצליחה לזוז והכאב הזה בבטן מתחזק ופשוט בלתי נסבל. 

״התעוררת חמודה? איך את מרגישה?״

בבת אחת הבנתי ונזכרתי איפה אני נמצאת. 

״התינוקת שלי! מה עם התינוקת שלי?״

״היא בסדר גמור, בעלך לקח אותה לתינוקיה. הכל עבר בשלום.״

״אבל אני לא ראיתי אותה! מה היה האפגר? היא לא בכתה! מה האפגר?״

״9-10. הכל בסדר.״

אני לא מצליחה לזכור מה המספרים האלה אומרים, אבל מהטון שלה אני מאמינה שזה בסדר. 

״כואב לי!״

״כן חמודה, את מחוברת עדיין לפיטוצין כדי לכווץ את הרחם אחרי הלידה״

״די כבר עם פיטוצין! אני מחוברת אליו כבר יומיים. אני לא יכולה יותר עם הכאב הזה. מספיק״ אני מתחילה לבכות.

״אני מבינה חמודה, אבל חייבים את זה, ואין לי כאן תרופות לתת לך לכאב״. 

״אבל אני לא ראיתי את התינוקת שלי, בבקשה מספיק״. הבכי מתגבר ואני מרגישה שהכוחות שלי שוב עוזבים אותי ואין לי שום דרך לקום כבר מהמיטה הנוראית הזאת. 

״תקשיבי חמודה, אני רוצה להסביר לך מה קורה עכשיו. הניתוח עבר בשלום, את בסדר והתינוקת שלך בסדר, בעלך לקח אותה לתינוקיה והיא מחכה לך שם. עכשיו, אין מקום בהתאוששות לקבל אותך עדיין והצוות של המנתחים היה צריך ללכת לקיסרי אחר, אז את בינתיים עדיין כאן בחדר ניתוח. אני נשארת איתך כאן עד שתהיה לך מיטה בהתאוששות ואני מתקשרת אליהם כל כמה דקות לראות אם כבר יש מקום.״

״כואב לי״ אני מייללת, הדמעות זולגות לי על הרקות ומולי מטושטשת רק תקרה אפורה כי אני לא מסוגלת אפילו לסובב אליה את הראש.

״אני מצטערת, אני רק אחות חדר ניתוח, אין לי איך לרשום לך משהו לכאב. כשתעלי להתאוששות ידאגו לך שם ויתנו לך משהו בשביל הכאב״.

״אני רוצה את בעלי. איפה הוא?״.

״הוא פה בחוץ, מחכה לך. בגלל שהוא לקח את התינוקת לתינוקיה הוא כבר לא סטרילי ופה כל החדר גם ככה מלא בדם עדיין, את לא רוצה שהוא ייראה אותך ככה. חבל שיתנקה שוב. הוא יראה אותך כשתעלי להתאוששות״. 

״הייתי אמורה להניק אותה. אני לא הנקתי אותה אחרי הלידה״ אני ממררת בבכי. 

האישה השניה שבחדר פונה אל האחות ומדברת אליה רוסית במבטא ערבי. סופסוף אני מבינה את הקולות האלה ומזהה שהאישה השניה היא בעצם המתמחה הירדנית שביקשה לצפות בלידה שלי כשהכל עוד נראה רגיל ומבטיח. 

״הנה, הנה אני מתקשרת אליהם שוב. אני אגיד להם שאת כבר ערה ומאוד רוצה לעלות״

אני לא מצליחה להפסיק לבכות. הם אמרו שננסה ואקום בחדר לידה, לא ישר ניתוח. ואני לא ראיתי אותה בכלל. אני זוכרת שהם אמרו מזל טוב אבל לא שמעתי שהיא בוכה ואמרתי שהיא לא בוכה ואז היא התחילה לבכות אבל זהו. לא ראיתי אותה אפילו. וכאב לי. כשאמרתי שכואב לי הרופא אמר שזה לחץ ולא כאב וכבר לא היה לי אוויר להגיד לו שהוא טועה. והפיטוצין המחורבן הזה שלא עבד כמו שצריך קודם ועכשיו ממשיך להכאיב לי ודי כבר! והמרדים האנטיפט הזה באמת חשב שאני מבינה על מה הוא מבקש שאחתום? ועוד בלי משקפיים. איך בהיתי לכיוון הדלת של חדר הניתוח, מנסה לחייך לכל מישהו עם גבות כבדות, כדי שאם זה האיש, הוא יבוא ויהיה לידי סופסוף. איזה מין דבר זה לקחת למישהו את המשקפיים שלו? ואיפה הן עכשיו? 

אני לא הנקתי אותה אחרי הלידה, והנקה ראשונה היא הכי חשובה. אני זוכרת שמתישהו ראיתי את האיש לבוש בכחול של חדר ניתוח יושב לידי עם חבילה בידיים. זאת היתה היא? כואב לי. מספיק כבר. הגילגול לחדר הניתוח, עם האורות החזקים בתקרה. ואז הפנים של יאנה, מקורס ההכנה ללידה, פתאום הופיעו. היא גם לא הבינה מה קורה. והקפיצות של הגלגלים על הסדקים שברצפה הקפיצו אותי על המיטה והרגשתי איך הראש שלי נדפק כל פעם. יש לי ציר והאפידורל כבר לא משפיע. האורות המסנוורים האלה, מקובצים בחמישיות כמו חללית של חייזרים. אני חשבתי שאני מתה והייתי כל כך עייפה שהייתי מוכנה כבר. יאנה חוזרת, היא מבטיחה שיתנו לאיש להיכנס איתי לחדר ניתוח. היא תגיד להם שהוא רופא. איפה יאנה? למה היא לא כאן עכשיו? כואב לי. 

״די מיה, תפסיקי לבכות, הכל בסדר. הנה, יש לך כבר מיטה בהתאוששות.״

״והתינוקת?״

״את התינוקת תראי אחר כך, כשתעלי למחלקה. זה לא הרבה זמן בהתאוששות, אבל שם יתנו לך נגד כאבים וכבר תרגישי יותר טוב. בסדר?״

״בסדר. אפשר טישו?״

״בטח! הנה טישו. רגע אחד, אנחנו כבר יוצאות להתאוששות״. 

………………

האופטלגין הזה לא עושה כלום אפילו שהוא נוזלי ולא בכדורים. הרגליים שלי מתעוררות מהאפידורל המחורבן ואלה כאבי תופת. אחרי 24 שעות של לידה פעילה, ואז הניתוח הזה, ועוד שעתיים בלי משככים בכלל בחדר ניתוח, אין חלק אחד בגוף שלי שלא שורף. והאופטלגין הזה, הוא אפילו לא מתיימר לדגדג את הכאב של התנפצות הפנטזיה, או את השברים באגו ובלב. 

אני חשבתי שאני מתה, את מבינה? והתמסרתי למחשבה הזאת. הייתי כל כך מותשת, כל כך שבורה. כל מה שיכולתי לראות היו אורות התקרה החזקים שהעיניים נמשכו אליהם, כשהגוף שלי מטלטל על המיטה בדרך לחדר ניתוח. ניסיתי להבין אם זה מה שקורה עכשיו, אם ככה מוות נראה. התנתקתי מהגוף הכואב הזה שלא הייתי מסוגלת לעזור לו ופשוט ויתרתי. השינה-מוות האלו היו הקלה, אז שחררתי. נכנעתי. היה שם כלום, ופתאום הכלום הזה לא מפחיד. רק סוף. וכל כך רציתי לגמור עם זה כבר אז זה היה בסדר.

היה רגע אחד, בחדר הלידה, כשהיו כל כך הרבה אנשים סביבי, והם דיברו עלי, ודיברו אלי, והאפידורל כבר לא השפיע אבל הצירים התחזקו והבנתי שהתנתקתי. הצלחתי להגיד לאבא שאני לא. שאני לא פה. אני לא יודעת אם הוא הבין מה אני אומרת, אבל אני הצלחתי עוד לזהות את זה רגע לפני שזה קרה. וזהו. אחרי הרגע ההוא זה כבר לא היה שלי. הרגשתי את הכאב, ואבא אמר שהוא איתי ושאלחץ למרות שהמיילדת אמרה שכבר אין טעם. לחצתי, אבל רק כי כשלוחצים זה כבר לא כואב. לא חשבתי על הסיבה שאני שם. לא חשבתי על זה שאני יולדת. את כבר בכלל לא היית במחשבה.

כמה שעות קודם כשהיינו רק שנינו לבד בחדר, אבא התרגש ושר לי “שמוליקה, שמוליקה, שמוליקה באה” (באמת כדאי שנחליט כבר מה השם שלך). לא באמת שמחתי איתו. לא לגמרי הבנתי על מה הוא שר. הייתי כולי מפוקסת על המשימה. באתי ללדת. לא באתי לפגוש תינוקת. זה עוד לא השלב של האמהות. זה השלב שהוא רק שלי. גם כשמתתי לא חשבתי עלייך בכלל. לא זעק ממני איזה קול אימהי שלא נתן לי לוותר. לא קפצה ממני הלביאה שבאה להילחם, להיאבק למען הילדה שלה ולמען עצמה. נשברתי שם, רצוצה. מוותרת. נכנעת.

זה מצחיק איך המוח יודע לעבור למצב של אוטומט. הנפש כבתה איפשהו בדרך, אבל המוח עדיין יודע לירות את כל הפרטים החשובים – לחתום על טפסי הסכמה לניתוח, להגיד שהילדה לא בוכה, לשאול על האפגר (גם אם הוא לא זוכר מה המספרים שצריכים להיות או מה זה בכלל אפגר), לזכור שזה חשוב להניק אחרי הלידה. לא להזכיר את זה שויתרתי.

אני זוכרת שוויתרתי, ילדה שלי, ואני כל כך מצטערת.

מיה הירש, אמא לשלוש בנות, שורדת ופורחת את משבר גיל ה-40 שלה.  בעלת בלוג הסיפורים THE STORYTELLHER.

כל אחת והסיפור שלה​

שתפי את הקהילה בסיפור הלידה הייחודי שלך: בהכנות, בתהליך, ביום הלידה עצמו, במה שהלך כמתוכנן ובמה שהגיע במפתיע, במה שהיה טוב וגם במה שפחות...
שתפי בפייסבוק
שתפי בטוויטר
שתפי בפינטרסט
העבירי בווטסאפ
העבירי במייל
תהיי חברה? הרשמי לעדכונים:

אנחנו לא אוהבות ספאם. לא מעבירות את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

מתנה של לידה

סיפור הלידה של ינאי – 09.06.2023 הריון שלישי, בן שלישי צמוד לעוד שני אחים צעירים,

3 תגובות

רוצה להשאיר תגובה?

היי אימוש, מחפשת משהו?
תהיי חברה,
הרשמי לניוזלטר

הצטרפי לרשימת התפוצה שלנו לקבל עדכונים על כתבות, הטבות והנחות.