בטרם תבוא אליהן המיילדת

אין לידה אחת דומה לרעותה, מלבד אולי רק הכאב.

כאישה שללא סיבה ברורה והגיונית החליטה לא לקבל זריקת אפידורל – דעות קדומות, אתן יודעות – ואם הצלחתי ללדת שישה ילדים עד עכשיו, הרי שלידה שביעית בטח תהיה קטנה עליי. לפחות כך חשבתי עד לביקורת הקבועה אצל הרופא.

היה זה בחודש החמישי להריוני השביעי כאשר קיבלתי הודעה חד משמעית, כי הבחירה נטלה מידיי, והתינוק ייצא לאוויר העולם בניתוח קיסרי. מדוע? משום שהעובר עקשן-פרד, ושלא כדרכם של אחיו מתעקש לשכב לרוחב ובשום פנים ואופן לא להתהפך לתנוחת הלידה הבריאה והרצויה.

מכיוון שלמדתי את רזי המקצוע בעבר (אחות, מוסמכת האוניברסיטה העברית), ידעתי שצפויה לי החלמה ארוכה ובוודאי אזדקק לעזרה עם הילדים הגדולים.

כמו כולנו, בשעת משבר – שיחת הטלפון הראשונה לאמא. צלצלתי לאמי בתקווה לשכנעה לקחת חופשה מההוראה. באמת מה חשבתי לעצמי, הרי אמי היתה מהמורות הללו שלעולם לא יוותרו על תלמיד, אז לקחת חופשה לשליש שלם?

היא אמנם סירבה, אך מסיבות פחות אופטימיות. “יש לי סרטן כבד”, היא אמרה. “לא בטוח שאפילו אספיק לראות את הנכד”.

העולם שלי חזר לתוהו ובוהו וחושך על פני תהום. הלא כולנו מאמינות שהורינו יחיו לנצח. בלעתי את דמעותיי והצעתי לאמי לקחת אותה לכל מכשף שיעלה בדעתה, ובלבד שתתגבר על המחלה.

במשך חודשיים חרשתי איתה את הארץ לאורכה ולרוחבה, ולא היה שיקוי או רב שאת ברכתו לא ביקשנו, אך כל אלו הועילו אולי להקל על הכיס – של הרב, לא שלנו – אך לא לרפא את הכבד של אמי.

כך, לקראת סוף החודש השביעי, אולי תחילת השמיני של הריוני, אמי אושפזה במצב סופני בבית חולים.

שלושה לילות ברציפות של שיחות נפש מהולות בצחוק ובכי ביליתי איתה, ובבוקרו של היום הרביעי הרגשתי שעליי להיפרד ממנה, משום שאזל כוחה להילחם. ככל הנראה היא צדקה, והלידה תתרחש הרבה אחרי לכתה.

בדרכי הביתה, בין עין כרם הציורית להר נוף, נסעתי בכביש המתפתל בתוך יער בית זית, דמעות זולגות מעיני ומטשטשות את שדה הראיה.

כל רצוני הסתכם בחלומות פשוטים על מקלחת ושינה טובה, כשלפתע הרגשתי איך העובר בבטני מבצע קפיצת סלטה משולשת וגורם לתחילת צירים.

בטוחה הייתי שאלו צירי דמה ועייפות, הלא אני רק בראשית החודש השמיני, המשכתי בדרכי בהנחה שכל מה שהגוף זקוק לו כעת זו מקלחת חמה ושינה טובה.

אך כמו שסבתי ז”ל נהגה לומר :

“דער מענטש טראכט און גוט לאכט”

האדם חושב והאל צוחק, ולאלוהים שלי יש מלאי בלתי נדלה של בדיחות על חשבוני.

ממש על מפתן הבית, ביקשתי מבן זוגי דאז שיזמין אמבולנס של מד”א, וצלעתי למקלחת, בתקווה שמים חמים ירגיעו את הצירים.

בינתיים אבי ילדיי הספיק לסיים את תפילת השחרית ולהזמין אמבולנס. לא עברו דקותיים – בקושי הספקתי לעטות חלוק ולהיכנס למיטה – וצלצול נשמע בדלת. בן הזוג, שכנראה שהאמין בשירו של ח”ן ביאליק “הכניסיני תחת כנפיך והיי לי אם ואחות..”, בעיקר בקטע של האם, הגיע למיטתי עם טכנאי של חברת החשמל.

הוצאתי פנקס שיקים שאבי דחף כמה שעות קודם לכן לידיי, וביד רועדת בין הצירים רשמתי לפקודת חברת החשמל שיק בידיעה שסביר שאין לו כיסוי.

או אז – כמו במגילת אסתר, הרי מדובר בחודש אדר – “זה יוצא וזה בא”: יצא הטכנאי ושלושה פראמדיקים, נכנסו לחדר. שלושתם גברים, שלושתם צעירים, שלושתם עם כיפה סרוגה גדולה לראשיהם ושלושתם ראו לידה אולי בסרטים.

מהחרדה או הלחץ, את האלונקה הם שכחו למטה, וכך הם עלו וירדו מהקומה החמישית במשך דקות ארוכות. למרבה התדהמה, בשונה מאליס בארץ המראות, לזמן הלניארי יש משמעות: העובר החמוד שלי איבד את סבלנותו והחליט שזהו, הוא יוצא ויהי מה.

הפראמדיקים עמדו במרחק כמה מטרים, ליד דלת הכניסה לחדר, ואני מבינה שאין ברירה. כמו שקבע הלל הזקן, “אם אין אני לי, מי לי… ואם לא עכשיו, אימתי?”

זו אני ואלוהים שלי בלבד שצריכים לנהל את שדה הקרב. “מה הבעיה?” אני מלמלת לעצמי: “הלא גם החתולה השחורה שלך ממליטה ללא עזרת מיילדת”.

בשבריר שניה הכל מתבהר, ואני יודעת בדיוק איך לקפל את הרגל כדי לתפוס את התינוק שלא יעוף מהמיטה, ואיך לקמר את הגב.

הגברים ליד הדלת צורחים במלוא גרונם המבוהל:

                     “שמע ישראל”

וכך בא לעולם בני רפאל, ושעתיים לאחר מכן עזבה אותו אמי רחל.

באם תרצו עוד ממני, הרי לכם לינק ל-בלוג שלי.

או ל-פייס שלי.