סיפורי לידה

הלידה הראשונה

בעצם זאת הייתה הלידה הראשונה שלי. הייתי סטודנטית שנה אחרונה במכללה . כבר היינו נשואים שנה וביחד 8 שנים.

כשרק רצינו להיכנס עשינו בדיקות ואמרו לנו שכנראה שלא נצליח להכנס בצורה טבעית או עם הזרעה או עם מבחנות . לאחר שהבנו שטבעי כנראה לא יקרה הפסקנו לחשוב על זה ופשוט עשינו אהבה . בעקבות זה שהפסקנו להיות לחוצים ולחשוב על זה כל הזמן נקלטתי להריון .

כאשר גיליתי על ההריון היינו נרגשים ומאושרים . לאחר שבוע החלו לי דימומים , ישר נלחצתי ורצתי לרופא. הרופא הסביר שיש לי הפלה מאיימת כלומר שהרבה נשים בשבוע שלי (שבוע 6-7) מפילות . אני נלחצתי דאגתי , פחדתי זה היה הריון ראשון שלי . הרופא אמר לי לנוח הרבה וזה מה שעשיתי . אף אחד מהמשפחות עוד לא ידע אפילו שאנחנו בהריון .

לאחר “הפלה מאיימת״ שעברה בשלום, היה הכול תקין, היה דופק, העובר גדל בצורה טובה . לקראת חודש שלישי התחילו לי שוב פעם דימומים חזקים. שוב פעם עולים לרופא ודואגים , הרופא אמר שיש לי שליה נמוכה ואחורית , כלומר אני צריכה לנוח הרבה וזה מה שגורם לי לדימומים. למכללה הייתי עולה כי לא רציתי להפסיד שיעורים אבל לעבודה לא יכולתי כל כך להגיע.

ככה הדימומים היו באים והולכים עד חודש 7. בחודש 7 היו לי צירים מדומים . הצירים האלו כמובן הלחיצו אותי. ישר עלינו לרופא שאמר: “יש לך צירים מדומים אבל אל דאגה הכול יעבור”. ואכן עבר. 

הגענו לחודש 9, שבוע 37+0 קמתי בבוקר ולא הרגשתי את הילד. הילד פשוט לא זז, ועשיתי הכל: אכלתי שוקולד, שכבתי על שני הצדדים, חיכיתי חצי יום אולי הוא ישן, אבל כלום. בצהריים עליתי לרופא, עשו לי מוניטור והרופא החליט שדחוף עולים לבית חולים, הייתה בעיה בקצב הלב של הילד.

ילד ראשון ישר לחץ היסטריה, בעלי בקבע בשייטת 13 טס ישר לבית החולים, אמא שלי נוסעת איתי כמה שיותר מהר. 

מגיעים לבית החולים רמב״ם עושים מוניטור, הלב של העובר מתייצב והכול תקין, אבל הבעיה היא שאני עדיין לא מרגישה תזוזות.

הרופאים מחליטים לאשפז אותי כי מסוכן לשלוח מישהי שלא מרגישה את העובר.

וכך כל יום עושים לי מוניטור כל שעה מראים לי שהתינוק זז ואני עדיין בשלי לא מרגישה .

ביום חמישי ה-10.01.2019 יום לפני שבוע 38: התחילה פתיחה, היו דימומים, פתיחה 2.5 אחרי חצי שעה כבר פתיחה 4.5 וכך נתקע.

כל היום הסתובבתי עם פתיחה 4.5 מטיילת עוד בלי צירים. מחליטים שאמא שלי נשארת איתי בלילה ושבעלי יסע הביתה ואם יהיה משהו נתקשר.

ב-22:00 בלילה מתחילים צירים כל 15 דקות , ואז כל 7 דקות . סובלת בשקט מטיילת בכל הבית חולים יורדת במדרגות, עולה במדרגות . בודקים פתיחה עדיין פתיחה 4.5-5 . מחכים לבוקר.

בבוקר מגיע הרופא אומר יאללה זירוז, מקבלת זירוז עדיין לא מבקשת אפידורל צירים כל חמש דקות . 

מבקשת אפידורל כמה דקות לפני שיש לי צירים כל דקה. 

הזירוז עזר במקצת, הפתיחה התקדמה אבל לאט. לקראת הערב כבר הרגשתי שאני צריכה ללחוץ וכך התחילה הלידה ב-18:00 בערב, מתחילה ללחוץ וכך אחרי 3 שעות ועשרים דקות נולד לי הנסיך הקטן .

אחרי הלידה ישר איבדתי את ההכרה כי איבדתי הרבה דם, השליה לא יצאה אז היו צריכים להוציא אותה ידנית . 

לאחר כמה דקות חזרתי לעצמי ונשארתי עוד ארבעה ימים בבית החולים כי ההמוגלובין שלי היה מאוד נמוך. 

אבל התגברתי, והתחזקתי כי היה לי תינוק קטן שסמך עליי.

והיום הקטן שלי בן 1.7 ואני מרגישה שאני מוכנה ורוצה עוד .

כל אחת והסיפור שלה​

שתפי את הקהילה בסיפור הלידה הייחודי שלך: בהכנות, בתהליך, ביום הלידה עצמו, במה שהלך כמתוכנן ובמה שהגיע במפתיע, במה שהיה טוב וגם במה שפחות...
שתפי בפייסבוק
שתפי בטוויטר
שתפי בפינטרסט
העבירי בווטסאפ
העבירי במייל
תהיי חברה? הרשמי לעדכונים:

אנחנו לא אוהבות ספאם. לא מעבירות את הפרטים שלך לאף אחד אחר.

רוצה להשאיר תגובה?

תהיי חברה,
הרשמי לניוזלטר

הצטרפי לרשימת התפוצה שלנו לקבל עדכונים על כתבות, הטבות והנחות.